החלטה
1.התנגדות לביצוע תובענה על סכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל ובצידה בקשה להארכת המועד להגשתה.
המדובר בתובענה על סך 20,856 ₪, בגין חוב נטען למשיבה שהינה חברת תקשורת, ואשר מקורו בעסקת התקשרות לרכישה ושימוש בטלפונים ניידים.
המשיבה טוענת כי סכום התובענה הינו חוב שעל המבקש לשלם בהתאם לתנאי ההתקשרות, כי שלחה למבקש מכתב התראה טרם הגשת התובענה וכי אף המציאה לו לכתובת מגוריו את כתב התביעה במצורף לאזהרה עוד ביום 14.8.11, אולם המבקש סירב לחתום על אישור המסירה.
עוד טוענת המשיבה כי המבקש ידע על קיומו של תיק ההוצאה לפועל למצער מספר חודשים טרם הגשת ההתנגדות, שכן שילם סכום של 500 ₪ על חשבון החוב, ואף לנוכח הליכי הגבייה המרובים שבוצעו בתיק, אין זה סביר כי לא ידע על קיומו.
המשיבה אף מפנה למועד החתימה על התצהיר, ביום 14.5.12, וטוענת כי ההתנגדות הוגשה רק ביום 20.6.12, דהיינו, שוב באיחור.
2.המבקש טוען בתצהירו כי הינו עולה חדש וחייל בודד בארץ, כי לא קיבל את כתב התביעה ואת מכתב ההתראה, וכי הכתובת בתיק ההוצאה לפועל אינה נכונה, שכן הוא מתגורר בחדר סטודיו (בבקשה מפורטת הכתובת, רח' שבי ציון 32/7 אשדוד, בעוד שכתובת המסירה הינה רח' גור דב 17/14 באשדוד).
המבקש מפרט בתצהירו כי ביום חתימת התצהיר ניגש ללשכת ההוצאה לפועל מאחר ונאמר לו במשרד הרישוי שאינו יכול לחדש את רישיון הנהיגה שלו, ואז התברר לו ההליך מול המשיבה, כאשר לא ברור לו כיצד זה בוצעו עיקולים בעוד שהוא כלל לא קיבל את כתב התביעה.
המבקש מודה בתצהירו כי התקשר עם המשיבה וכי הפסיק את ההתקשרות (בשל קושי תקציבי), ומציין כי החוב שנותר לו היה אולי 1,000 ₪.
המבקש טוען כי ביקש להחזיר את המכשירים שרכש ואולם המשיבה סירבה לקבלם. המבקש טוען כי מאחר וכתב התביעה לא נמסר לו, הוא אינו יכול לדעת איך הגיעו לסכומים הנתבעים.
עוד מלין המבקש על כי חויב ככל הנראה, בסכום המכשירים ועל זה שאינו ממשיך בהתקשרות, כאשר הפסיק את השימוש ולא ברור מדוע מחייבת אותו המשיבה כאילו ממשיך הוא להשתמש במכשירים.
יוער במאמר מוסגר, כי ההחלטה ניתנת רק כעת, לאחר דיון שהתקיים במעמד הצדדים במסגרתו נחקר המבקש וכן השליח מוסר האזהרה, מאחר והתיק נזנח משך שנה שלמה, מאז ניתנה החלטת כב' הרשמת הבכירה עפרה גיא, מיום 28.6.12, ורק לאחר פניות יזומות של בית המשפט במהלך חודשים מאי ויוני שנת 2013, נעור ההליך.
3.לאחר עיון בטענות הצדדים, ולאחר ששמעתי חקירת המבקש וחקירת השליח, מר כץ, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להארכת המועד וכן הבקשה למתן רשות להתגונן, להתקבל.
כאמור, טען המבקש כי לא קיבל את מכתב ההתראה וכן את האזהרה, זאת מאחר ולא התגורר במועד הרלבנטי בכתובת בה בוצעה המסירה, ברח' דב גור, אלא ביחידת דיור המצויה ברח' שבי ציון.
בחקירתו, אומתה טענתו והמבקש העיד בעניין זה בעדות עקבית וקוהרנטית, שהותירה בי רושם מהימן, לפיה בכל הזמנים הרלבנטים, ובמיוחד במועד המצאת האזהרה לא גר כלל בכתובת בה בוצעה המסירה הנטענת (ר' למשל עדותו בעמ' 2 לפרוט' ש' 27-28, שם מפרט המבקש את המועדים בהם התגורר ברח' דב גור, באופן התואם את טענתו).
כנגד עדות ברורה זו, העיד השליח כי אינו יכול לזכור את המסירה שכן חלף זמן רב מאז וכי אינו יכול לזכור את פניו של המבקש, אשר בתצהיר המסירה נטען כי קיבל אך סירב לחתום.
אף באשר להמצאת מכתב ההתראה, אשר נשלח אף הוא לכתובת ברח' דב גור, לא צורפה לכתב התביעה כל אסמכתא בדבר גורל המסירה, ובוודאי לא אסמכתא כי ההתראה נתקבלה בידי המבקש (הדבר למעשה אף לא נטען).
במצב דברים זה, בעוד שעדות המבקש לא נסתרה ומנגד נותרה עדות השליח בלתי מוצקה דיה, דין טענת המבקש כי לא קיבל לידיו את כתב התביעה והאזהרה להתקבל.
4.מלבד טענתה לביצוע מסירה כדין לידיו של המבקש, מבקשת המשיבה למעשה לקבוע ביצוע המצאה מכוחו של חריג הידיעה, בטענות המפורטות לעיל בדבר פעילותו של המבקש לתשלום החוב.
אלא, שכידוע, המדובר בחריג לכלל ההמצאה כדין, אשר חשיבותו לנוכח היות המסירה במקרה זה מסירתו של כתב טענות פותח וטופס אזהרה, ברורה, ולפיכך קבעה הפסיקה בנושא זה כי נדרשת ידיעה מוצקה וברורה, בבחינת הודאה של ממש של בעל הדין כי הנדרש מצוי בידיו (אף אם לא הגיע לידיו בדרך של המצאה כדין), וחשוב לא פחות – כי הבין את תוכנו.